מערכת היחסים שלנו עם הישן והחדש מרתקת. מצד אחד אנחנו תמיד חושבים קדימה, מחפשים את הדבר הבא, את החדשנות הבאה. אבל מצד שני יש לנו את האהבה והגעגוע לישן, ואנחנו הרבה פעמים מסתכלים עליו וחושבים, ולפעמים גם מבינים, שאולי מה שהיה בעצם יותר מוצלח ממה שעכשיו.
בעולם הצילום אפשר לראות את התופעה הזאת בתמונות השחור לבן. הצילום הצבעוני התחיל להתפתח בסביבות שנת 1840, אבל לקח יותר ממאה שנה עד שהפך להיות נגיש בכל בית. בישראל אפשר היה עדיין למצוא צילומי שחור לבן "יומיומיים" גם בשנות השבעים ותחילת השמונים.
מצד אחד, לא אחת אומני פוטושופ מפרסמים פרויקטים של צביעת תמונות שהם עשו, ונראה כי זה תמיד משאיר את הצופים נפעמים מההבדלים ומאיך התמונות "קמות לתחייה" כפי שהכותרות תמיד אוהבות לציין.
מצד שני, כמעצבת אלבומים דיגיטליים, אני מוצאת את עצמי בכל פעם מחדש משלבת תמונות שחור לבן באלבומים. לכאורה, הדבר נראה מוזר - האנושות עשתה דרך כל כך ארוכה על מנת להגיע לצילום הצבעוני, ואפילו היום הטכנולוגיה שממשיכה להתקדם ממשיכה לשכלל את איכות הצבעים של התמונות. תוכנות כמו פוטושופ ולייטרום מציעות אופציות עריכת צבעים שהופכות את התמונות ליצירות אומנות מבחינה של גווני צבעים. ועדיין, אנשים בוחרים את השחור והלבן.
אולי זה כי שחור-לבן הוא הדבר המיוחד בעולם בו הצבעוני הוא הנורמה. ואולי זה פשוט כי העין האנושית, הלב האנושי, עדיין נמשכים ליופי והפשטות של תמונה בשחור ולבן, כמו שהיה פעם.
